כאב מיופציאלי ומתח נפשי - אילן חורי טיפול גוף נפש

בעיתות משבר, כשאנחנו מנותקים מהשגרה, מפעילויות שאנחנו אוהבים, ממקומות אהובים, מהטבע, חשוב להיות מודעים להשפעה של מתח נפשי על כאב מיופציאלי.

אני באופן אישי הרגשתי בשבועיים האחרונים נוקשות יוצאת דופן וכאבים, בעיקר באזור הצוואר והכתפיים – אבל לא רק.

כפי שהזכרתי במאמר קודם על גורמים מנציחים, מערכת התנועה שלנו – שמורכבת מרקמת פאשיה, גידים ושרירים – מושפעת מהרבה גורמים: תזונה, גורמים נפשיים, גורמים מבניים, זיהומים, גורמים פיזיולוגיים וגם גורמים הקשורים לסגנון החיים.

כשההשפעה של אחד מהגורמים האלה עולה באופן דרמטי, ה"סיר" גולש: אנחנו עוברים סף מסוים, והכאב שהיה אולי ברקע קודם הופך למורגש מאוד – ולעיתים אפילו לבלתי נסבל.

מעיון בספר  Myofascial Pain and Dysfunction עולה שלמתח נפשי יש השפעה מכרעת על כאב מיופציאלי, על היווצרות נקודות הדק (TrPs) ועל האופן שבו הכאב נחווה ומנוהל.

לפי הספר, המודל המתאים ביותר לאבחון ולטיפול בכאב הוא המודל הביופסיכוסוציאלי, שמכיר בשילוב בין גורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים וחברתיים.

כלומר – אכן יש עומס שמתרחש ברמה המיקרוסקופית בסיבי השריר, אבל גם לאדם שחווה את התחושות יש השפעה על עוצמת הכאב. האדם הזה הוא מכלול של אמונות, חוויות עבר והווה, גורמים חברתיים ותרבותיים – והוא חי בתוך סביבה משתנה.

מתח נפשי והשפעתו על כאב מיופציאלי

ההשפעה הנפשית על הגוף יכולה להופיע בכמה רבדים:

היווצרות והנצחת נקודות הדק (טריגר)מצבים נפשיים כמו חרדה ופחד קשורים לנטייה מוגברת לפתח נקודות הדק. לחץ נפשי וחרדה מובילים לעיתים קרובות לכיווץ שרירים ממושך ("החזקה"), כמו הרמת כתפיים כרונית או הידוק לסתות. מצבים כאלה מפעילים ומנציחים נקודות הדק בשרירים כמו הטרפז, המסטר (שריר הלעיסה) ושרירי הפנים.

הגברת תפיסת הכאב: רגשות שליליים כמו דיכאון, עצב וזעם יכולים להגביר את התחושה שקלט חושי הוא בלתי נעים וכואב. נמצא כי דיכאון מפחית משמעותית את סיכויי ההצלחה של טיפולים רב-תחומיים בכאב מיופציאלי עמיד.

עיוותים קוגניטיביים: תהליכים מחשבתיים כמו קטסטרופיזציה (ציפייה לתוצאה הגרועה ביותר) וסומטיזציה (נטייה להתמקד בתסמינים גופניים) מגבירים את התנהגויות הכאב ואת תחושת הסבל, ועלולים להוביל לנכות גבוהה יותר. קטסטרופיזציה אף נמצאה קשורה לכיווץ שרירים מוגבר בניסיון "לייצב" את הגוף מפני כאב.

חרדת תנועה (קינזיופוביה): פחד מתנועה גורם לעיתים למטופלים לאמץ דפוסי תנועה לא מסתגלים. דפוסים אלה משנים את פעילות השרירים ועלולים לגרום לעומס יתר ולהפעלת נקודות הדק נוספות.

מסוגלות עצמית ומיקוד שליטה: רמת מסוגלות עצמית גבוהה – האמונה של אדם ביכולתו להשפיע על חייו – קשורה לרמות נמוכות יותר של כאב, חרדה ודיכאון. מטופלים שמאמינים שהשליטה על בריאותם נמצאת בידיהם (מיקוד שליטה פנימי) נוטים להשיג תוצאות טיפוליות טובות יותר.

המלצות לטיפול

לצד טיפול במגע (בתנאי בידוד, עיסוי עצמי,או הרפיות פוסט איזומטריות - ראו מאמר קודם שלי) הספר ממליץ לשלב גם אסטרטגיות פסיכולוגיות כמו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT), תרגול מדיטציה ומיינדפולנס להפחתת עוררות סימפתטית, וגם חינוך למדעי הכאב (Pain Neuroscience Education – PNE). על כך אכתוב במאמר נפרד; רק אומר בקצרה שמדובר בתהליך שבו במהלך הטיפול המטופל מעמיק את ההבנה של התהליכים התחושתיים המתרחשים בגוף – והבנה זו יכולה לשפר את תוצאות הטיפול. מטרת ההסבר על מנגנוני הכאב היא לעזור למטופלים להבין טוב יותר מה קורה בגוף שלהם, להפחית פחדים מיותרים סביב כאב, ולפתח גישה מסתגלת ורגועה יותר להתמודדות איתו.

בעיניי, מיינדפולנס הוא מושג רחב: כל פעילות שיש בה מודעות יכולה להיחשב ככזו – הליכה (גם אם זו צעידה במקום), ריקוד, יוגה, מתיחות, פעילות אירובית או כל תנועה אחרת שנעשית בנוכחות ותשומת לב לגוף.

כאב מיופציאלי מזכיר לנו שהגוף והנפש עובדים יחד. במיוחד בעיתות משבר שווה לעצור, לנשום, לזוז קצת, ולמצוא רגעים קטנים של תשומת לב לגוף וכיף, לשים מוסיקה במקום חדשות, לרקוד קצת לשחק עם הכלב או הילדים. לעיתים דווקא הדברים הפשוטים האלה הם שמאפשרים לגוף לחזור לאיזון.

קרדיט:ההתייחסות להשפעת גורמים נפשיים וחברתיים על כאב מיופציאלי מבוססת על מידע עדכני בספר:Travell, Simons & Simons’ Myofascial Pain and Dysfunction: The Trigger Point Manual

.